החלטה בתיק ת"פ 2923-07

מבוא:

1.         בפני בקשה מכוח סעיף 80(א) בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") לתשלום פיצויים והוצאות משפט על סך 168,624ש"ח.

2.         המבקש הורשע יחד עם שותפו נאשם 2 (להלן: "השותף" או "נדיר"), לאחר ניהול הוכחות בביצוע עבירות התפרצות לבית מגורים בכוונה לבצע גניבה בצוותא חדא, עבירה על סעיף 406(ב) בצירוף סעיף 29 בחוק ובגניבה בצוותא, עבירה על סעיף 384 בצירוף סעיף 29 בחוק.  

3.         המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז ( כב' השופט אברהם טל, כב' השופטת זהבה בוסתן וכב' השופט יחזקאל קינר) על גזר דינו בלבד, וטען, תוך הפנייה לקביעתי בהכרעת הדין, כי שותפו הינו הרוח החיה מאחורי ביצוע העבירה ואילו חלקו הוא בביצועה הינו משני. ביום 25.03.12 נדחה ערעורו של המבקש פה אחד.

נדיר, לעומת זאת, בחר להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז על הכרעת דינו כמו גם על גזר דינו. ערעורו התקבל, ונדיר זוכה מחמת הספק מהעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום.

בעקבות זיכוי שותפו לעבירה, הגיש המבקש בקשה לבית המשפט עליון לעריכת משפט חוזר מכוח העילה המנויה בסעיף 31(א)(4) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ולהפעלת סמכותו של בית המשפט לזכות, בהסכמת היועמ"ש, את המבקש מבלי שיערך משפט חוזר מכוח סעיף 31(ד) בחוק בתי המשפט. בקשתו של המבקש התקבלה כאשר נקבע על ידי כב' השופטת מרים נאור כי הרשעתו של המבקש התבססה על תשתית ראייתית זהה לזו ששימשה לזיכויו של שותפו, ולכן השארת ההרשעה על כנה יהיה בה משום עיוות דין.

4.         בעקבות זיכויו פנה המבקש באמצעות ב"כ בבקשה למותב זה לשם פיצויו ותשלום הוצאות משפטו.

טענות הצדדים:

5.         טענות המבקש:

ב"כ המבקש הסכים כי עילת הפיצוי בגין היעדר יסוד לאשמה לא מתקיימת בעניינו של המבקש. ב"כ המבקש הפנה לנימוקי הזיכוי שבפסק דינו של נדיר, ובעיקר לקביעות אלה כך:

א.         הקביעה כי עדי התביעה נמצאו לא מהימנים, כאשר עדויותיהם העלו סתירות וספקות רבים. 

ב.         הקביעה כי ספק רב אם הפריצה אכן התרחשה ביום 22.5.07 ככתוב בכתב האישום, ולשאלה האם הייתה כספת בדירת המתלוננים.

ג.          הקביעה כי התקיימו מחדלי חקירה רבים ומהותיים היורדים לשורשו של עניין.

עוד טען, כי אין בעובדה שהמבקש בחר שלא לערער על הכרעת הדין כדי להשליך לשאלת הפיצוי מכוח סעיף 80(א) בחוק, שכן המבקש עשה כן  משיקולים משפטיים ובעקבות עצת בא כוחו אותה עת. עוד טען כי לעניין הוצאות המשפט אכן המבקש לא הגיש ראיות. המבקש פנה לעורכי הדין אשר ייצגו אותו לאורך ההליך השיפוטי ודרש קבלות, אך נמסר לו כי מפאת חלוף הזמן אין בידיהם קבלות.

מכאן, לדידו של ב"כ המבקש, הגם שהמבקש זוכה מחמת הספק, מתקיימות נסיבות אחרות כהגדרתן בסעיף 80(א) בחוק המצדיקות את פיצויו ושיפויו של המבקש.

על כן, עתר ב"כ המבקש לתשלום פיצוי בסך 78,624ש"ח  בגין 8 חודשי מאסר אותם ריצה הנאשם והוצאות משפט בסך 90,000ש"ח.

ביום 9.1.14 הגיש ב"כ המבקש הודעה לפיה המבקש אומר היה להשתחרר, שחרור מנהלי, בגין תיק אחר שבגינו ריצה מאסר, כך שלטעת ב"כ המקש, המבקש ריצה תקופת מאסר בגין התיק שבפני למשך 7 חודשים ו- 25 ימים.

6.         טענות המשיבה:

ב"כ המשיבה טענה כי היה יסוד להגשת כתב האישום אשר התבסס על ראיות כגון עדותם של  המתלוננים וצילומי מצלמת האבטחה בבניין המתלוננים אשר תיעד את המבקש ושותפו נכנסים את הבניין בידיים ריקות ויוצאים אותו כשברשותם שקית, זאת אל מול גרסתם הבעייתית, בלשון המשיבה, של הנאשמים. לכן, לדעת המשיבה על פי מבחן התובע הסביר ההחלטה להגיש כתב אישום כנגד הנאשם הייתה יותר מסבירה, במיוחד לאור הרשעתו בבית משפט השלום. לטענת המשיבה בוודאי אין לומר כי דבק בה אשם מצד או שהיא פעלה בחוסר סבירות בולטת בעצם הגשת האישום.